ברוריה זלצמן, M.S.W, מרכזת נושא הטיפול בנוער, צעירות וצעירים, מינהל השירותים החברתיים, עיריית תל-אביב יפו.

ירון גל, M.S.W, מנהל “דירת מעבר” לצעירות טרנסג’נדריות ללא עורף משפחתי, עמותת “אותות”.

מבוא 

“דירת מעבר” לצעירות טרנסג’נדריות נפתחה לפני פחות משלושה חודשים. זהו, ללא ספק, זמן קצר מידי מלתאר תהליכים או להסיק מסקנות באשר לתרומת התכנית לשיקומן של הצעירות ששוהות בו. למרות זאת, כפי שיתואר בהמשך, תהליך ההקמה לכשעצמו היה מרתק ומלמד, וחשף אותנו, מי יותר מי פחות, להוויה מורכבת רבת גוונים ולעיתים קרובות מרגשת ונוגעת ללב.

אחת המטרות שראינו לנגד עיננו, בבואנו לכתוב מאמר זה, הייתה לפתוח צוהר לעולם הטרנסג’נדרי – עולם שפחות מוכר לאנשי הטיפול ומשכך עלול לייצר גם אצלם פחד ורתיעה. במובן זה, אנו רואים בכתיבת המאמר מעין שליחות – להנגיש ידע ומידע לאנשי טיפול רבים ככל האפשר ובכך לעודד אותם לראות בטרנסג’נדרים המצויים במצבי קושי ומצוקה- קהל יעד של שרותי הטיפול בכלל ושרותי הרווחה בפרט.

מזה שני עשורים הפכה קהילת הלהט”ב לאוכלוסיית יעד משמעותית בעבור שרותי הרווחה הממסדיים. עובדה זו מקבלת ביטוי מוחשי מאוד באמצעות מיגוון שירותים ותכניות ייחודיים אשר פותחו  בעבורה.. לפני כ-15 שנים יזמה עיריית תל-אביב יפו הקמת מרכז חירום הלנתי לבני נוער להט”ב מתוך הבנה שהם מתקשים להשתלב במסגרות הקיימות. רשות חסות הנוער במשרד הרווחה הכילה מסגרת זו בתוך המסגרות החוץ ביתיות שבתחום אחריותה. עמותת “אותות”, מיסודה של שח”ל, מפעילה את בית דרור, מרכז חירום הלנתי לנוער להט”ב, משנת 2002.

בשנת 2007 הקימה עירית תל-אבי יפו את המרכז העירוני לקהילה הגאה. זה לא מכבר נפתח מרכז נוער שכונתי לבני נוער להט”ב בסמוך למרכז הגאה. כמו כן פועל בעיר תל-אביב יפו מרכז הורים-מתבגרים המיועד לבני נוער להט”ב ומשפחותיהם המצויים במצבי משבר וקונפליקט סביב יציאה מהארון של בני הנוער.

עם השנים זוהתה תת קבוצה בקהילת הלהט”ב – צעירים וצעירות טרנסג’נדרים להם צרכים ייחודיים משלהם. משרד הרווחה, בשותפות עם עיריית תל-אביב יפו וביטוח לאומי, התניע מהלך להקמת מסגרות ייחודיות לקהילת הטרנסג’נדרים. המסגרת הראשונה שנפתחה הינה “דירת מעבר” לצעירות טרנסג’נדריות (M2F) אשר מהווה מענה טיפולי שיקומי ארוך טווח לצעירות בגילאי 18 עד 30. 

“דירת מעבר” הינה מענה חדשני ראשון מסוגו בעולם אשר עונה לצעירות טרנסג’נדריות ללא עורף משפחתי על צרכים בתחום הדיור, הרווחה הנפשית, תהליך השינוי המגדרי ובניית הזהות המגדרית וכן במשימות תקופת הבגרות בהתהוות. במאמר זה נציג את המאפיינים הייחודיים של טרנסג’נדרים וטרנסג’נדריות, את החסמים העומדים בפניהם ואת המודל של “דירת מעבר”.

סקירת ספרות:

טרנסג’נדריות 

רקע כללי

לפני יותר מארבעים שנה, בשנת 1973, הוצאה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ה-DSM (American Psychiatric Association, 1973). בכך ניתן לטעון כי ההומוסקסואליות עוברת תהליך של כניסה לנורמה הסקסואלית. ב-1975, אימץ איגוד הפסיכולוגים האמריקני (American Psychological Association) החלטה, המצהירה כי “הומוסקסואליות כשלעצמה אינה מעידה על פגיעה בשיפוט, ביציבות, באמינות, או ככלל – ביכולות חברתיות או תעסוקתיות” (Conger, 1975, p. 633). בעוד שההומוסקסואליות יצאה מה-DSM, ב-1980 נכנסה, ונמצאה שם עד מאי 2013 הגדרת ה-GID (Gender Identity Disorder), אשר הוגדרה כהפרעה פסיכו-סקסואלית ברמה 2, רמה “גבוהה” של הפרעות, ונמצאת בכפיפה אחת לצד הפרעות אישיות שכליות ופיגור (American Psychiatric Association, 2000). במהדורה החמישית של ה-DSM הוצאה הגדרת ה-GID ונכנסה במקומה הגדרת דיספוריה מגדרית (Gender Dysphoria) שנמצאת תחת קטגוריה משל עצמה ולא תחת הפרעות פסיכו-סקסואליות. דיספוריה מגדרית מוגדרת כתחושות של לחץ ואי נוחות הנובעות מהפער בין הזהות המגדרית של אדם לבין המין הביולוגי שאליו הוא משויך, או בשל הציפיות שנובעות ממנו לגבי המגדר (American Psychiatric Association, 2013). השינוי מדגיש את מקור הקושי בקשיים הנובעים מהדיספוריה או מתהליך התאמת המגדר ולא בהיות האדם טרנסג’נדר.

בלידתם תינוקות מזוהים באמצעות איברי הרבייה כזכרים או כנקבות, ובהתאם לכך מצפה מהם החברה להתאים עצמם לתפקידי מגדר מסוימים. כך למשל, נקבות מצופות להיות “כנועות” ו”רגשניות”, וזכרים מצופים להיות “אמיצים” ו”חזקים”. בתהליך ההתבגרות, מתפתחות התנהגויות מגדריות המבוססות על החוויה החברתית של האדם כאישה או כגבר. אולם, לעיתים קורה מצב בו בני אדם מפגינים התנהגויות מגדריות שאינן חופפות את המין הביולוגי שהתאימה להם החברה, או מרגישים כי נולדו במין הלא- נכון (עיני, 2009).

לאנשים אשר אינם “נופלים” בתוך מערכת הסיווג המסורתית של מין ומגדר, הקרויים בצורה קולקטיבית טרנסג’נדרים, יש היסטוריה ארוכה בתחומי החברה, הרפואה והפסיכולוגיה (Bullough, 2000). אחת ההגדרות למונח “זהות מגדר” מתייחסת אליו כחוויה פנימית ותחושת שייכות למין זה או אחר. זהות המגדר קובעת האם אדם חווה עצמו כאישה או כגבר, ולרוב נמצאת בחפיפה עם מינו של אותה/ו אדם. לעומת זאת, אצל אנשים טרנסג’נדרים זהות המגדר אינה תואמת את מינם הביולוגי (Lev, 2007). הצורות בהן א/נשים טרנסג’נדריות/ים בוחרים לגשר על פער זה מגוונות ומשתנות. הבחירות האישיות והמורכבות של א/נשים טרנסג’נדרים/ות יוצרות מחלוקת בתחומי הרפואה והפסיכולוגיה (World Professional Association for Transgender Health, 2001).

על פי הערכות אנשי מקצוע, כ-3% מהאוכלוסייה חווים, כאמור, חוסר הלימה כלשהי בין מינם הביולוגי לבין זהות המגדר שלהם, כאשר לא נמצא הבדל משמעותי בין גברים לנשים. לעומת זאת, טרנסקסואליות הוא מונח הנמצא בשימוש קהילות פסיכולוגיות ורפואיות לתיאור פרטים בעלי זיהוי מגדרי השונה ממינם הביולוגי, המבקשים לעבור ניתוח לשינוי מין. תשומת לב רבה מופנית כלפי נושא הניתוחים לשינוי מין, שמטרתם לפתור את הקונפליקט שבין מין למגדר, אולם חשוב לזכור כי רק חלק קטן מן הטרנסג’נדרים מחליטים לעבור ניתוח שכזה (Brown & Rounsley, 1996). לפי ה-DSM4 זכר אחד מ-30,000 ונקבה אחת מ-100,000 מבקשות/ים לעבור ניתוח לשינוי מין (American Psychiatric Association, 2000).

אנשים להם דיספוריה מגדרית יכולים לקבל טיפול אשר יעזור להם לחקור את הזהות המגדרית שלהם ולמצוא ביטוי מגדרי איתו ירגישו בנוח (Coleman et al., 2012). חלק מהאנשים הטרנסג’נדרים, אך לא כולם,  מעוניינים בפרוצדורות רפואיות שישנו את גופם (Coleman et al., 2012; Grant et al., 2011).  במרבית המקרים, וגם בארץ, ההגדרה כאדם המתמודד עם דיספוריה מגדרית דרושה לצורך קבלת גישה לניתוחים לשינוי מין.

בישראל פועלת ועדה של משרד הבריאות הדנה וממליצה על תהליך של שינוי מין בבוגרים (שטרן, 2008). משרד הבריאות בישראל מסרב לחשוף כמה א/נשים פנו אל “הוועדה לשינוי מין”, כמה נדחו על ידה, ולכמה אישרה הוועדה לעבור את הניתוח (אדרת, 2012). חשוב לציין כי על אף שהאבחנה של טרנסג’נדריות שונתה ב- DSM, גם אם יתרחש שינוי בתפיסות הרווחות בקרב אנשי ונשות טיפול ורפואה, הוא צפוי לקחת זמן רב.

בניגוד למודל הרפואי המחזק את הסטריאוטיפיזציה הפתולוגית בהנחותיו הבינאריות, התפיסה הרווחת בקרב אנשים טרנסג’נדרים וקהילות טרנסג’נדריות כיום היא, כי הזהות נתפסת רק באמצעות הגדרה עצמית. דייויס (Davies, 2004) מציג תפיסה זו כהתנגדות לפוליטיקה של הגדרות. הוא טוען כי בעידן החדש רק התנהגויות מיניות וזהויות מגדר אשר קיבלו שם התקבלו חברתית, למרות שספקטרום המגדר והמיניות אינו מוגבל. בעידן בו התנהגות שאינה מקובלת מצד החברה מקבלת הגדרה העוברת תהליך של פתולוגיזציה, נדרש תהליך מתמשך של הגדרה עצמית וביסוס הגדרה זו בחברה.

סטרייקר (Stryker, 2006) מתארת כיצד לאורך 15 השנים האחרונות מספר גדל של אנשים החלו לזהות עצמם כטרנסג’נדרים. אנשים אלו אינם מזהים עצמם בצורה מוחלטת עם המגדר אליו החברה משייכת אותם. חלקן מזהות עצמן כ- M2F (מזכר לנקבה) חלקם מזהים עצמם כ- F2M (מנקבה לגבר) וחלקם חווים את עצמם כנעים על רצף. כלומר לחלק מהקהילה הטרנסג’נדרית יש תפיסה יציבה של זהות מגדר, גם אם אינה תואמת את מינן/ם הביולוגי, ולחלק אחר תפיסה נזילה ומורכבת של זהות מגדר. 

גיבוש זהות טרנסג’נדרית

מעט תיאוריות קיימות היום בנושא גיבוש הזהות הטרנסג’נדרית. פרוסר (Prosser, 1998) מציג מודל הכולל ארבעה שלבים: בלבול ומצוקה; “הארה” ותובנה של מקור המצוקה; שינוי גופני וחברתי; “הגעה הביתה” – ניתוח. מודל זה שסופו בשינוי פיזי מתאים רק לא/נשים המבקשים לעבור שינוי פיזי- כירורגי, ואינו תואם למכלול הרחב של האוכלוסייה הטרנסג’נדרית, אך אפשר לשאוב ממנו הבנה על תהליך השינוי התפיסתי של האדם הטרנסג’נדר מול החברה.

שילה (2007) מציג מודל המבוסס על גיבוש הזהות המינית. שלב 1. דיסוננס- ההבנה על השונות מגיעה בשני גילאים שונים: עבור חלק מהטרנסג’נדרים תחושות של שונות עולות בשנות הילדות המוקדמת; אצל טרנסג’נדרים רבים מלווה גיל ההתבגרות בתחושות של אכזבה, פאניקה ובלבול; הופעתם של סימני המין המשניים מחייבת אותם לעמוד אל מול העובדה שגופם משתנה בכיוון שאינו רצוי להם. רבים מהם חשים כי גופם בוגד בהם; שלב 2. חקירה- לאחר תחושות הדיסוננס, טרנסג’נדרים רבים חווים תקופה של בלבול זהות וחקירה. הפרט נאבק כדי להגדיר לעצמו “עצמי”, בעודו נאבק גם בתחושות של אשמה ובושה, לחצים לקונפורמיות והצורך לשמור על סודיות עד להגעה למסקנות. בשלב זה, מיניות והופעה הופכים לזירות לחקירת הזהות הטרנסג’נדרית; שלב 3. חשיפה- גילוי הזהות הטרנסג’נדרית לבני משפחה, מכרים או חברים. שלב 4. (בהנחה ושלב החשיפה היה מוצלח) גיבוש זהות- שלב פיתוח הזהות מוגדר כהצלחה כאשר הפרט משיג תחושת עצמי יציבה ובריאה (שילה, 2007).

מודל נוסף לגיבוש זהות טרנסג’נדרית מציגה איצקוביץ (Etscovitz, 1997). היא ממפה את המהפך בהקשרם של התהליכים הפנימיים שעל האדם לעבור במסע השינוי. המטלות מאופיינות בכך שהתנועה לביצוען מתנהלת בתהליך חוזר על עצמו של פנייה פנימה, פנייה החוצה ועליית מדרגה. שלב 1. זיהוי עצמי (נתינת שם): האדם יוצא מן ההדחקה ומסוגל להצביע על מקור השונות שלו. שלב 2. קבלה עצמית (תביעה): קבלת השוני כעובדה לגיטימית. ללא קבלה עצמית האדם נדון לחיים של כאב אינסופי, תסכול, בושה ואשמה. שלב 3. אינטגרציה של העצמי: האדם מתחיל לרכוש תחושה של שלמות ושליטה בחייו, ומשתחרר ממצוקה מגדרית. בשלב זה האדם גם מתמודד עם הסוגיות הרבות של תהליך השינוי. שלב 4. התעלות על העצמי (מסגור מחדש): מציאה או יצירה של מציאות רוחנית המעניקה פרספקטיבה ושליחות רחבות יותר. מסגרת שכזו היא הבסיס לתקווה ולמאמץ הדרושים לאדם כדי שיוכל למנוע מעצמו אכזבה וכישלון, ולצאת אל העולם בזהות המגדר החדשה (Etscovitz, 1997). גרינברג (2012) מציעה הסתכלות נוספת על מודל זה. לדידה זהו מודל שאינו שלבי, אלא מתאר את התפתחות הזהות הטרנסג’נדרית כמילוי של משימות מקבילות, המשפיעות זו על זו.

גאניה, טוקסברי ומקגוהי (Gagne, Tewksbury & McGaughey, 1997) מציינות כי ההיבטים העיקריים שהופכים את תהליך גיבוש הזהות למורכב יותר עבור טרנסג’נדרים/ות הם: 1. הנראות המוגבלת של האוכלוסייה הטרנסג’נדרית, המביאה לקושי במציאת מודלים להזדהות או קבוצת השתייכות. עובדה התורמת לתחושות של שונות ובדידות, ומקשה על תהליך החקירה וגיבוש הזהות. 2. העובדה שעבור חלק מהאנשים הטרנסג’נדרים תהליך זה מערב שינוי אנטומי קבוע (אמירה זו נכונה למי שמבקש/ת לעבור שינוי פיזי כירורגי אך אינה נכונה לכלל אוכלוסיית הטרנסג’נדרים/ות). 3. הקישור התרבותי בין זהות מגדרית לבין נטייה מינית, שעלול לתרום לתחושת בלבול סביב הנטייה המינית.

מחקרים מעטים יחסית נערכו על האוכלוסייה הטרנסג’נדרית, אך מחקרים אלו מצביעים בצורה ברורה כי מדובר באוכלוסייה הנמצאת בסיכון גבוה למצוקות ומחלות נפשיות, ולנטיות אובדניות הקשורות לזהות מגדר, שימוש לרעה בחומרים ממכרים ובעיות בריאות (Xavier, 2000; Nuttbrock, Rosenblum, & Blumenstein, 2003). רוב המחקרים גם מצביעים על חשיפה לרמה גבוהה של הטרדות ואלימות (Lombardi et al, 2001; Stotzer, 2009). סטוצר (Stotzer, 2009) מצביעה בפרט על כך שהקהילה הטרנסג’נדרית חשופה בייחוד לתקיפות ולאלימות על רקע מיני. היא מחדדת ומדגישה כי לא מדובר באירועים מבודדים, וכי אנשים טרנסג’נדרים מותקפים לאורך חייהם ולעיתים באופן יום-יומי על ידי זרים אך גם על ידי א/נשים מוכרים וחברי משפחה. אנשים אשר אינם “נופלים” בתוך מערכת הסיווג המסורתית של מין ומגדר מודרים ומופלים בחברה.

הפחד מהחריג ומשונה הוא היוצר והמשמר את המסגרת הבינארית והקשיחה שהחברה מפעילה לגבי מגדר, אשר בתורה מזינה את הפחד ואת האלימות המופנים כלפי טרנסג’נדרים. אם תשתנה הגישה כלפי מגדר באופן כללי, תוכל להיווצר סביבה שתאפשר למיעוטים מגדריים ומיניים לעבור ממצבים סיכוניים למצבים מאפשרים. 

מצוקות וחסמים

חשוב לציין שזהות מגדרית טרנסג’נדרית  אינה מצביעה בהכרח על הימצאות מצוקה או מצבי סיכון. הדיספוריה המגדרית, מחד, וסימון אנשים טרנסג’נדרים כחריגים, מאידך, חוברים יחד להחלשת אנשים טרנסג’נדרים ומפעילים לחצים פנימיים וחיצוניים הנובעים מהמתח בין זהותם האישית לתגובת החברה שאינה סובלנית כלפי אי-קונפורמיות מגדרית (Burgress, 2009). רבים מהטרנסג’נדרים שרויים בעוני ובמצוקה נפשית, חשופים לאלימות ולהטרדות וחווים אפליה בתחומי חיים רבים. 

המחקר המועט העוסק בקהילה הטרנסג’נדרית מתמקד באפליה ודעה קדומה שחווים אנשים טרנסג’נדרים (Lombardi et al 2001; Hill and Willoughby 2005). מחקרים מצביעים על כך כי אנשים טרנסג’נדרים חווים אפליה וחוסר שוויון בתחומים של עבודה (Whittle, 2000), כי דעה קדומה ודחיקה לשוליים נמצאו כמקשים על נגישות של טיפולים רפואיים ונפשיים (Lombardi, 2001), ועל נגישות לדיור (Xavier 2000). אפליה במקומות עבודה נמצאה גם במחקר שעסק בסיפורי חיים של טרנסגנ’דרים בישראל (גל, 2013). טרנסג’נדרים בישראלים סובלים משיעורים גבוהים של אפלייה בעבודה וכן חווים הטרדות והתנהגות פוגענית בשיעורים ובתדירות גבוהים (נציבות שווין הזדמנויות בעבודה, 2014). 

וויטל, טרנר ואל-אלמי (Whittle, Turner & Al-Alami, 2007) ערכו מחקר מקיף בקרב הקהילה הטרנסית בבריטניה וזיהו מספר נקודות משמעותיות המעוררות אפליה או גורמות לה. הראשונה והמשמעותית ביותר היא “תקופת המעבר”, שעל פי הגדרתם מתחילה ביום בו הפרט מחליט על רצונו לשינוי/מעבר מגדרי ומסתיימת כאשר הוא מרגיש שהשלים את כל התהליכים הרצויים בעיניו. נקודות נוספות שהם מזהים הן: לבישת בגדים שאינם תואמים את המגדר המזוהה מצד החברה; תקופת הניתוח להתאמת המגדר (לאלו הבוחרים בכך); וכאשר המשפחה והסביבה מגלים את רצונו של הפרט לשינוי מגדרי. 

בסקר זה זוהו גם ספרות (Spheres) חיים, שהאפליה בהן נחוותה כמשפיעה ביותר על הפרטים הטרנסג’נדרים. ספרות אלו הן מקום העבודה, מערכת הבריאות, זמן הפנאי (Leisure) ומערכות החינוך. המצוקה סביב אפליה בספרות אלה נחוותה כגדולה, מכיוון שהן מותירות את הפרט ללא מערכות תמיכה חיצוניות (Whittle, Turner & Al-Alami, 2007). אפליה בקבלת שירותי בריאות, ובורות של רופאים- במפגש של אנשים טרנסג’נדרים עם מערכת הבריאות עולים קשיים רבים. אנשים טרנסג’נדרים חווים את המפגש הרפואי כחושפני, משום שהם נדרשים פעמים רבות לחשוף את זהותם המגדרית. החשיפה מלווה לא אחת בחוסר קבלה מצד הרופא (רייכרט, 2012). רופאים רבים מפגינים בורות ומחסור בידע רפואי רלוונטי לטיפול באנשים טרנסג’נדרים )רייכרט, Bauer et al., 2009 ; 2012).

אפליה בעולם התעסוקה ואיבוד מעגלי התמיכה בעקבות תהליך השינוי המגדרי מוביל לשכיחות תופעת הזנות בקרב הקהילה הטרנסג’נדרית, בעיקר אצל נשים טרנסג’נדריות, אשר עבורן היא לפעמים נדמית כאופציה היחידה הפתוחה לפרנסה (ליכטנטריט ודוידסון-ערד, 2002). עיסוק בזנות חושף את הנשים לאלימות, נזקים בריאותיים ולפגיעה נפשית (לוטן, 2006).

בסקר שבחן את רווחתם של 253 טרנסג’נדרים הנמצאים בשלבים שונים של הליכים פיזיים לשינוי מגדרי באוסטרליה ובניו-זילנד, דיווחו רוב העונים על תחושה של סיפוק ואושר, ואף על שיפור במצב רוחם ובתפקודם הכללי כשזהותם הטרנסג’נדרית קיבלה הכרה חיצונית, והחלה התערבות רפואית למעבר מגדרי. %44.1 מהמשיבים על הסקר חוו אפליה או סטיגמה בעקבות זהותם המגדרית, %33 חשו כי נמנע מהם שירות ציבורי או אפשרות עבודה, ו-9% חוו אלימות פיזית.  שני שליש מן המשיבים ציינו כי התאימו ותכננו את פעילותם מתוך פחדים מהסטיגמה, וכן כי ככל שחוו יותר אפליה והדרה כך היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדיכאון (Couch at el, 2007). מחקר שנערך בקרב אנשים טרנסג’נדרים בישראל, מצא קשר חיובי בין מצוקה נפשית להיחשפות לחוויות טרנספוביות במרחבים ציבוריים ולהפנמה של תפיסות טרנספוביות (מרטון, 2013).

בבחינת הצרכים של הנוער הטרנסג’נדרי משירותי רווחה נמצא צורך בתמיכה ובליווי, אימוני הגנה עצמית ותמיכה סביב משברים משפחתיים, בהעדפה ברורה למפגשים בקבוצות קטנות ובמיקומים ששייכים לקהילה להט”בית. ממצאים אלו יכולים להצביע על תחושת ביטחון אישי נמוכה יותר בקרב בני נוער אלו (2012 ,.Wells et al).

בגרות בהתהוות

בנוסף לבניית הזהות המגדרית ולהתמודדות עם הקשיים והחסמים הייחודיים העומדים בפני צעירים טרנסג’נדרים עומדות מולם גם משימות של תקופת הבגרות בהתהוות (Emerging Adulthood) המתרחשת בין הגילאים 18-29. 

לפי ארנט (Arnett, 2001) תקופה זו מתמקדת בבחינת המשמעות והפרקטיקה של הזהות העצמית שהתגבשה בשלבי ההתבגרות (Adolescence) והבגרות הצעירה (Young Adulthood). ניתן לסמן חמש משימות עיקריות בתקופה זו: 1. “חקירה עצמית”- שלב של חיפוש וסקירה של “העולם החיצוני”, לצד קבלת החלטות בנושא בחירת תחומי עניין ונתיבים אקדמיים ותעסוקתיים; 2. “אי-יציבות התפתחותית”- לאורך שנות ה-20 וה-30 ישנה תנועתיות התפתחותית רבה, הכרוכה בין סקירה ומעבר תיאורטי (שינויי תפיסות ותחומי עניין) ופיזי בין מסגרות שונות; 3. פיתוח אישי והתמקדות בפיתוח “העצמי”- רכישת כלים להתמודדות אישית, הרחבת הפרספקטיבה התפיסתית והשקעה בפיתוח היכולות האישיות; 4. “עולם רגשי במעבר/דינאמי”-  רגשות “מעורבים” הנעים בין רגשות חיוביים של יצירה, שאיפות ועצמאות לבין פחד, חשש ואכזבה מן העתיד וציפיותיו; 5. “הזדמנות חדשה”- אמונה כי ניתן לשנות את העתיד האישי והסביבתי, תוך האמונה באפשרות של התנתקות מ-“גורל” המשפחה הקיים, ושאיפה ל-“עולם עצמי חדש”, השונה מן המוכר והקיים.

לא כל הצעירים  חווים את תקופת הבגרות הצעירה כשנים של שינוי וחקירה. לחלק חסר הבסיס היציב המאפשר חקירה בטוחה המגביל את אפשרותם לקיים את משימות התקופה (Arnett, 2001). צרכים התפתחותיים אלו דורשים עצמאות ויכולת התנסות בחוויות חיים מוגנות ותפקיד המשפחה הוא לייצר את הבסיס היציב המאפשר רשת ביטחון להתנסויות אינטנסיביות אלו (ישראלשווילי, 2015).  במהלך התקופה בה מתרחשות משימות הבגרות בהתהוות נמצא כי קשר יציב עם ההורים מסייע לפיתוח זהות אישית ותעסוקתית טובה יותר (Stringer & Kerpelman, 2010).  בבואנו לבחון את יציבות הקשר של הצעירות עם ההורים נתייחס למונח “עורף משפחתי”.

עורף משפחתי

לא ניתן למצוא הגדרה אחידה למונח “עורף משפחתי”. זהו מונח אשר השתרש בקרב אנשי המקצוע בשדה ובא לתאר תחושה כללית של גיבוי ותמיכה של בני המשפחה הגרעינית (ישראלשווילי, 2015). עיקר הנתונים בנוגע לצעירים ללא עורף משפחתי מתייחסים לבוגרי פנימיות, משפחות אומנה ומעונות חסות הנוער. השרות לילד ונוער מעריך בכ-450 מידי שנה את בוגרי הפנימיות חסרי העורף המשפחתי וחסות הנער מעריכה שכ-250 בוגרי חסות מידי שנה, הינם חסרי עורף משפחתי (סולימני-אעידן, 2013). אין כלל נתונים בנוגע לצעירים  בקהילה שהינם חסרי עורף משפחתי או כל רשת בטחון אחרת. שני השירותים הללו, “נוער וצעירים” כמו גם “חסות הנוער”, זיהו את המצוקה והסיכון של הצעירים חסרי העורף המשפחתי ומפתחים תוכניות לליווי, תמיכה ושיקום בעבורם.

עבור אנשים טרנסג’נדרים רבים, תהליך השינוי המגדרי מלווה באיבוד תמיכה משפחתית וצמצום המעגלים החברתיים. כמחצית מהמשיבים במחקר שנערך בוירג’יניה, ארה”ב, דיווחו על משבר משפחתי בעקבות השינוי המגדרי. כ-37% מודרים מהגעה לאירועים משפחתיים וישנם בני משפחה אשר נמנעים מקשר עמם בשל השינוי (Whittle et al., 2007). נמצא קשר מובהק בין מחסור בתמיכה משפחתית לבין מצוקה נפשית בקרב טרנסג’נדרים (מרטון, 2013). איבוד התמיכה המשפחתית המובילה לבידוד חברתי הינו אחד האספקטים המשמעותיים והמסוכנים ביותר של זהות טרנסג’נדרית (Davis, 2009). מעבר למקור תמיכה, או העדרה, למשפחה תפקיד בלתי פורמאלי בהקניית כישורי חיים בסיסיים לדור ההמשך כמו חיפוש עבודה, מיצוי זכויות, קביעת תורים רפואיים, ניהול חשבון בנק ועוד.

על בסיס הפרקטיקה שהצטברה בעבודה עם בני נוער וצעירות טרנסג’נדריות ניתן לדבר על איבוד או פגיעה חמורה באיכות “העורף המשפחתי”. למדנו, ששיתוף המשפחה בזהות המגדרית, , יכולה להוביל לדחייה מצד המשפחה  או אף להתעללות פיזית, כלכלית, רגשית או נפשית מצד אחד או יותר מבני המשפחה. צעירות סיפרו כי “יציאתן מהארון” אל מול המשפחה הובילה למצבים של אלימות פיזית ורגשית קשה, דחייה והגבלת החופש של הצעירות.

חלק הצעירות סיפרו כי המשפחה אינה מתייחסת לצרכיהן ודוחה אותם לשולי השיח המשפחתי. במצבים חמורים יותר היציאה מהארון כטרנסג’נדית הובילה להפסקת או הגבלת סיפוק מענים לצרכי הצעירה כמו הפסקת טיפול פסיכולוגי או אף מניעה של הגעה לבדיקות רפואיות. סומן גם מצב בו המשפחה אינה מביעה התנגדות לתהליך השינוי אך בפועל אינה תומכת בו ומותירה את הצעירה להתמודד לבד אל מול המכשולים הרבים שעולים בתהליך. פעמים רבות המשפחה אף אסרה על הצעירות להתחיל בתהליך השינוי המבוקש בשל חשש מתגובת הסביבה וההשלכות שיהיו על פרטי המשפחה.  מועטים הינם המקרים בהם משפחה עושה ככל יכולתה, כולל פנייה לגורמי טיפול ותמיכה על מנת להתמודד יחד עם בתם (בנם) עם השנוי, תוך רצון אמיתי לתמוך ולהשאיר את הבת בחיק המשפחה.

דירת מעבר: התכנון והיישום

בעולם נמצא כי קיים מחסור חמור בשירותים המותאמים לאנשים טרנסג’נדרים (Davis, 2009). עד היום בישראל פורסמו מחקרים ספורים בלבד הנוגעים לאנשים טרנסג’נדרים או לזהות מגדר (גל, 2013). אחד מהם הוא מחקר הערכה על “בית דרור”, הוסטל המשמש קורת גג לנוער להט”בי שמופעל החל משנת 2002, ומטרתו מתן מענה פיזי וטיפולי מיידי למתבגרים להט”בים חסרי קורת גג (גולן ואח’, 2007). ממחקר זה עולה כי “בית דרור” היה המקום היחידי בארץ המעניק מענה הלנתי וטיפול מסודר לנוער טרנסג’נדר ואמור לשמש כתחנת ביניים בדרך להשבת בני הנוער למשפחתם או שילובם במסגרות המשך. נמצא כי זמן השהייה של נוער וצעירים טרנסג’נדרים ב”בית דרור” היה ארוך יותר משל שאר בני הנוער, זאת משום שלא הייתה מסגרת המשך שניתן היה לשלב אותם בה מחד ומאידך חזרתם הביתה הייתה, ברוב המקרים, בלתי אפשרית. 

רקע להקמה

לאחר הצפת הצורך בפיתוח מענה מותאם לצעירים טרנסג’נדרים פעל בין השנים 2011-2013 פורום שכלל אנשי מקצוע מתחום הטיפול הסוציאלי, חינוכי וחברתי, נציגי המגזר הציבורי- עירייה ומשרד הרווחה, נציגי עמותות ונציגים מהקהילה. מטרת הפורום הייתה להתוודע לקהילה הטרנסג’נדרית ולצרכיה הייחודיים והוא פעל בשיתוף ארגונים מקהילת הלהט”ב ונציגים מהתארגנויות של הקהילה הטרנסג’נדרית. תוצר חשוב של פורום זה היה יום עיון שהתקיים בשנת 2012 והיווה מנוף משמעותי להצפת הנושא הטרנסג’נדרי בקרב אנשי המקצוע ולגיוס משאבים מקצועיים וכספיים לצורך פיתוח שירותים עבור קהילה זו. הקמת דירת מעבר לצעירות טרנסג’נדריות ללא עורף משפחתי הינה תוצאה ישירה של תהליך זה.

דירת המעבר הינה פרי שיתוף פעולה של משרד הרווחה, עיריית תל-אביב יפו, המוסד לביטוח לאומי ומופעלת על ידי עמותת “אותות”. הדירה החלה לפעול במרץ 2015. הדירה מיועדת לצעירות טרנסג’נדריות (M2F) בגילאי 18-30 זאת מתוך הבנה כי בתוך הקהילה הטרנסג’נדרית צעירות אלו מצויות בסיכון גבוה. קבוצה זו כוללת, בין היתר, צעירות הסובלות מעוני, שאינן עובדות או מועסקות בשכר נמוך, או מתמודדות עם חובות כבדים; צעירות שחוו פגיעה מינית או ניצול מיני, צעירות הנמצאות במעגל הזנות; צעירות הסובלות מקשיים בהשתלבות בחברה, בלימודים ובתעסוקה או צעירות שנפלטו או נדחו ממוסדות שונים בשל היותן טרנסג’נדריות. 

מטרות ועקרונות פעולה

“דירת מעבר” מבקשת לספק לצעירות פתרון דיור לטווח זמן המוגבל לשנה וחצי בהשתתפות סמלית בהוצאות, תוך ליווי והדרכה להסרת חסמים, סיוע בהתארגנות בתחומי חיים שונים כגון דיור, תעסוקה והשכלה, משפחה וקהילה ובראשם תהליך השינוי המגדרי. סיוע זה נעשה על ידי חיבור הצעירות ושילובן במגוון התכניות והשירותים הקיימים בקהילה, סיוע לצעירות במיצוי זכויותיהן, טיפול בענייניהן המשפטיים וקשר טיפולי עם העובד סוציאלי האחראי על הדירה.

השהות בדירת המעבר מאפשרת לצעירה לעבור ממצב בו כל משאביה החומריים והנפשיים מתועלים לצורך הישרדות למצב בו היא בונה את עצמה ומתחילה לתכנן את עתידה. יכולותיה של כל צעירה בדירה, כמו גם רצונותיה, הינם שונים ומגוונים. ההתערבות הטיפולית מתבססת על רצף יכולות אלו מתוך אמונה בכוחותיהן של צעירות תוך גמישות גבוהה וקצב דיפרנציאלי לכל צעירה. 

בנוסף להתערבות הפרטנית הדירה עצמה הינה מרחב התערבותי המתקיים המדגיש שני עקרונות מרכזיים. הראשון הינו היותה של הדירה מיועדת לצעירות עצמאיות וממוקמת במרכז תל-אביב. הסביבה הינה סביבה נורמטיבית והחיים בדירה מדמים חיי שותפות צעירות. העיקרון השני הינו יצירת מרחב טרנסי-נשי. הצעירות שנמצאות בתהליך של הבניית הזהות המגדרית שלהן נחשפות לריבוי מודלים טרנסיים בעצם היותן בדירה. נמצא כי לחשיפה למודל טרנסי חיובי כמו גם לחשיפה לריבוי מודלים יש השלכות חיוביות על בניית הזהות והחוסן הנפשי של טרנסג’נדרים (גל, 2013). בדירה מתקיים מרחב בטוח ליצירת קבוצת שוות, התייחסות מגדרית לחסמים, שיתוף בחוויות, למידה מנסיון, אתגרים והזדמנויות. אחת לשבוע מתקיימת שיחת דירה בהשתתפות כל הדיירות, ומנהל הדירה בה מתמודדות הצעירות עם החיים המשותפים והאתגרים העולים מהם כמו גם יוצרות ביחד מרחב משתף ומעצים.

תיאור ההתערבות –קבלה,  מנהל, מנטורית, קישור לקהילה

צעירות המעוניינות להיכנס לדירה יוצרות קשר עם מנהל הדירה ובמידה ובברור ראשוני הן נמצאות מתאימות הן מוזמנות לועדת הכרות הכוללת את נציגת עירית תל אביב נציג עמותת “אותות” ומנהל הדירה. צעירות אשר נמצאו מתאימות לדירה ואין מקום פנוי לקליטתן נשארות בקשר עם מנהל הדירה בשיחה יזומה אחת לחודש ובמידת הצורך והנכונות של הצעירה הן מגיעות לשיחות אישיות עמו. במידה והן מעוניינות הן יכולות גם לקבוע שיחות עם מלוות הדירה.

בדירה מתקיימות מספר התערבויות יזומות מתוך ראיית הצרכים הייחודיים של הצעירות הטרנסג’נדריות. מנהל הדירה הינו עובד סוציאלי המתמחה בעבודה עם הקהילה הטרנסג’נדרית, בדירה מתגוררת מלווה טרנסג’נדרית בוגרת, המהווה מודל לצעירות. מרכיב משמעותי נוסף הינו הנגשת שירותים לצעירות מחד ומאידך שינוי עמדות בקרב השירותים כלפי הקהילה הטרנסגנ’דרית. 

להלן תיאור קצר של ההתערבויות המרכזיות בדירה:

ליווי מקצועי – חלק מן הצעירות נמצאות עוד בטרם כניסתן לדירה בליווי מקצועי של פסיכולוג או עו”ס. בנוסף לכך כל צעירה בדירה נפגשת אחת לשבוע לשיחה אישית עם עו”ס מנהל הדירה. מתוך הבנת הצרכים הייחודיים של כל צעירה ההתמקדות בשיחה הינה בתחומים שונים לפי בחירתה וצרכיה של הצעירה. כך עם חלק מהצעירות נעשית עבודה בדגש יותר תפקודי משימתי תוך ניסיון להבין את החסמים האישיים והחברתיים המונעים ממנה להתקדם בכיוון הרצוי לה בתחומים של השכלה, עבודה, הנעה עצמית ועוד. עם חלק מהצעירות המפגש הטיפולי מקבל אופי יותר דינאמי ועוסק בהתמודדות עם טראומות עבר, בירור הזהות, הבנת הקשר עם המשפחה ועבודה תוך אישית לחיזוק האגו. במידה וקיים גורם מטפל נוסף מתקיים עימו שיתוף פעולה ותיאום.

ליווי אישי ומנטורינג – בדירה מתגוררת מלווה, אישה טרנסג’נדרית, המהווה אוזן קשבת ומספקת ליווי אישי כמו גם מודל חיובי להתמודדות עם מכשולים. למלווה יום קבוע בו היא מתפנה מעיסוקיה על מנת להיות נגישה וזמינה לצעירות לפי צורכיהן ורצונן. בתקופת הפעילות של הדירה למדנו כי הצעירות יוצרות חלוקה בין המלווה למנהל הדירה ויוזמות קשרים שונים זה מזו. כך למשל הן פונות למלווה עם שאלות על החוויה שבתהליכים השונים להתאמת הגוף לזהות המגדר, פניה לאישור חיצוני למראה או לבוש כמו גם עצות לגבי ניהול הבית. תפקיד מרכזי של המלווה הוא להדגים לצעירות התמודדות בריאה עם החסמים והקשיים בהם נתקלת אישה טרנסג’נדרית ובמידת הצורך להוות מקור תמיכה מידי בהתמודדות עם אלו על ידי ליווי או הדרכה.

הנגשת שירותים קיימים – כאמור טרנסג’נדרים מתמודדים עם אפליה והדרה כמעט בכל כיוון אליו הם פונים ובייחוד בעולם התעסוקה. מניסיון חיים זה של אפליה, צעירות טרנסג’נדריות רבות כבר אינן פונות לשירותים השונים הקיימים בקהילה ומוותרות מראש על זכויות ושירותים המגיעים להן. חלק חשוב מתפקידו של מנהל הדירה הינו להתיר מחסום זה. בין אם על ידי יידוע הצעירות בזכויותיהן ובשירותים שמגיעים להן ובין עם על ידי חיבור לשירותים שאינם נגישים לקהילה הטרנסג’נדרית וקיום עבודת הסברה והנגשה. בין החיבורים המוצלחים שנעשו כבר בחודשי הפעילות הראשונים של הדירה נמצאים שירותי סניף הביטוח הלאומי בתל-אביב, מרכז התעסוקה בתל-אביב ופעילויות שונות במרכז הגאה בתל אביב.

סיכום 

“דירת מעבר” הינו שירות חדשני במספר מובנים. ראשית בהיותו מענה ראשון מסוגו לקהילה הטרנסג’נדרית מעל לגיל 18 הוא מהווה אמירה חשובה של שירותי הרווחה אל הציבור הטרנסג’נדרי. ציבור ששנים רבות הרגיש כבלתי נראה על ידי שירותי הרווחה יודע כיום כי יש לו מענה, גם אם חלקי, וכי יש מי שרואים את צרכיו הייחודיים. בהמשך לכך, כפי שתיארנו, השירות הוא חדשני בשיטות ההתערבות שלו המכווננות הן לצרכים הייחודיים של טרנסג’נדרים והן לצרכים של תקופת הבגרות בהתהוות. בעת כתיבת שורות אלו הדירה פועלת חודשים ספורים בלבד וכבר ניתן לראות כיצד ההתערבויות המופעלות בדירה גורמות לשינוי אמיתי בחיי הצעירות. צעירה שהייתה מחוץ למעגל העבודה זה מספר שנים מצאה עבודה קבועה; שלוש צעירות החלו בתהליכים להכרה לצורך קצבת נכות בביטוח הלאומי ואחת כבר קיבלה את האישור; צעירה אחת עברה ניתוח עליון להתאמת הגוף לתחושת המגדר שלה; צעירה נוספת השתלבות בתוכנית להעצמה תעסוקתית; שתי צעירות המתגוררות בדירה העזו לצאת מהארון האחת במסגרת בה היא לומדת והשניה  במסגרת השירות הלאומי. 

מרגש במיוחד היה להיווכח כי בעצם כניסתן של הצעירות לדירה חלה רווחה עצומה בחייהן אשר אפשרה, כמעט לכולן, לקיים שיח בטוח יותר מול הוריהן וניתן אף לראות אצל מרביתן אופק חיובי בקשר עם משפחתן – עובדה שתגדיל בעבורן את הסיכוי למעבר בטוח לחיים עצמאיים ומלאים בזהותן האמיתית.

תודות

אנו מבקשים להודות לעמיתים יקרים שללא מעורבותם פרויקט זה לא היה מתאפשר:

גב’ ציפי נחשון, מנהלת שרות לנוער צעירות וצעירים, משרד הרווחה

שאבי אהרון, מנהל  השרות להתמכרויות 

מנחם לייבה, מנכ”ל עיריית תל אביב יפו

גב’, דורית אלטשולר, מנהלת מינהל השירותים החברתיים

מר עופר כהן, מנהל סניף תל אביב, ביטוח לאומי

מר שמואל ווינגלאס , מנהל הקרן לנכויות ביטוח לאומי

גב’ נורית הורוביץ, ס’ מנהל הקרן לנכויות ביטוח לאומי

אסף שמול, מנהל תחום הוסטלים,   עמותת “אותות”

יובל אגרט, מנהל המרכז הגאה, תל אביב

רשימת מקורות

    אדרת, ע. (2012, 15 ביוני). הצצה לוועדה לשינוי מין. הארץ (גרסא אלקטרונית). הוצא ב-20 ביוני, 2012, מ: www.haaretz.co.il/magazine/1.1731968.

גולן, מ’, פנחסי, ב’, חיימוב-אילי, ר’, שפירו, ש’ וזסלבסקי, ט’ (2007). “דרור”: מקלט חירום לבני נוער הומולסביים. ירושלים: המוסד לביטוח לאומי, מינהל המחקר והתכנון והאגף לפיתוח שירותים.

גל, י. (2013). טרנסג’נדריות – סיפורי חיים, סיפורי הצלחה: גורמים מקדמי תחושת הצלחה בסיפורי חיים של טרנסג’נדריות/ים בישראל. ירושלים: עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית.

גרינברג, נ. (2012). נרטיב ומחיקתו – מבט על מחקר על זהות טרנסג’נדרית. צוות מטפלים גיי-פרנדלי. בלוג מאמרים מקצועיים 5. הוצא מ: http://www.t-metaplim.co.il/articles/82-5-1997.html.

ישראלשווילי, מ. (2015). חשיבות העורף המשפחתי עבור צעירים הנמצאים בשלב “הבגרות הצומחת” – סקירת ספרות. הוצא מ: http://www.lamerhav.co.il/template7.php?pid=16.

לוטן, א. (2006). הזנות בישראל – סקירת התופעה ויחס הממסד אליה. ירושלים: הכנסת, מחלקת מידע ומחקר.

לוי, ש. (2008). פרויקט “גשר” לבוגרי פנימיות ומסגרות חוץ ביתיות שאין להם תמיכה משפחתית. ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

ליכטנטריט, ר. ודוידסון-ערד, ב.(2002). טרנסקסואליות(מגברים לנשים) מתבגרות ובוגרות צעירות: נתיבים המובילים לזנות. המרכז הבינתחומי לחקר מדיניות וטיפול בילדים ונוער, ביה”ס לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב. 

מרטון, י. (2013). אנשים טרנסג’נדרים בישראל: גורמי לחץ, משאבי תמיכה ובריאות נפשית. תל אביב: עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב.

נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. (2014). סקר ראשון מסוגו בישראל בנושא תחושות וחוויות אפליה של להט”ב בשוק העבודה–  תמצית ממצאים ראשוניים. הוצא ב-1 באוגוסט 2014 מ: http://www.moital.gov.il/NR/rdonlyres/0241B64F-3256-41AA-8E07-27180CA835A6/0/aflialhatav.pdf

סולימני-אעידן, י. (2013). נייר עמדה – כישוריי חיים, מיומנויות ומוכנות ליציאה לחיים עצמאיים של צעירים הבוגרים מכפרי נוער ובפנימיות בארץ. הפורום הציבורי – כפרי הנוער והפנימיות בישראל. 

עיני, ל. (2009). טרנסג’נדרים: השינוי מתחיל בתוכם. הוצא ב: 26 לנובמבר, 2010, מ-http://www.doctors.co.il.

רייכרט, ש. (2012).  חוויותיהם של אנשים טרנסג’נדרים מהמפגש עם המערכת הרפואית.  תל אביב: עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, המכללה האקדמית תל אביב יפו.

    שטרן, א. (2008). הוועדה לשינוי מין בתל השומר. הוצא ב-26 לנובמבר, 2010 מ: http://www.gogay.co.il/content/article.asp?id=7719.

שילה, ג.(2007). החיים בורוד: בני נוער וצעירים הומואים,  לסביות, ביסקסואלים וטרנסג’נדרים. תל אביב: רסלינג.

American Psychiatric Association. (1974). Position statement on homosexuality and civil rights. American Journal of Psychiatry, 131, 497.

American Psychiatric Association. (1980). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders Third edition. Washington, DC.

American Psychiatric Association. (2000). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders Fourth edition. Text revision. Washington, DC.

American Psychiatric Association. (2013). Gender Dysphoria Fact Sheet . Retrieved from:http://www.dsm5.org/Documents.

Arnett, J. J. (2001). Emerging adulthood: Understanding the new way of coming of age. In J. J. Arnett & J. L. Tanner (Eds.), Emerging adults in America: Coming of age in the 21st century (pp: 3-19). Wasington, D.C., USA: American Psychological Association.

Bauer, G. R., Hammond, R., Travers, R., Kaay, M., Hohenadel, K. M., & Boyce, M. (2009). ‘‘I don’t think this is theoretical; this is our lives’’: How erasure impacts health care for transgender people. Journal of the Association of Nurses in AIDS Care, 20(5), 348-361.

Brown, M.L. & Rounsley, C.A. (1996). True Selves: Understanding Transsexualism – For Families, Friends, Coworkers, and Helping Professionals. San Francisco: Jossey-Bass.

Bullough, V. L. (2000). Transgenderism and the Concept of Gender. The International Journal of Transgenderism, 4 (3).

Burgess, W. C. (2009). Internal and external stress factors associated with the identity development of transgender and gender variant youth. In: Mallon, G. P. (Ed). Social work practice with transgender and gender variant youth, Second edition. (pp. 53-64). New York: Routledge.

Coleman, E., Bockting, W., Botzer, M., Cohen-Kettenis, P., DeCuypere, G., Feldman, J., Fraser, L., Green, J., Knudson, G., Meyer, W. J., Monstrey, S., Adler, R. K., Brown, G. R., Devor, A. H., Ehrbar, R., Ettner, R., Eyler, E., Garofalo, R., Karasic, D. H., Lev, A. I., Mayer, G., Meyer-Bahlburg, H., Hall, B. P., Pfaefflin, F., Rachlin, K., Robinson, B., Schechter, L. S., Tangpricha, V., van Trotsenburg, M., Vitale, A., Winter, S., Whittle, S., Wylie, K. R., & Zucker, K. (2012). Standards of care for the health of transsexual, transgender, and gender-nonconforming people, version 7. International Journal of Transgenderism, 13(4), 165-23.

Couch, M., Pitts, M., Mulcare, H., Croy, S., Mtchell, A., & Patel, S. (2007). A report on the health and wellbeing of transgender people in Australia and New Zealand. Melbourne: Australian Research Centre in Sex, Health & Society.

    Davies, E.(2004). Finding Ourselves: Postmodern Identities and the Transgender Movement’ in S, Gillis., G, Howie. & R, Munford. (eds). Third Wave Feminism – A Critical Exploration. Pp: 110-121. London: Palgrave, 2004.

    Davis, C. (2009). Introduction to practice with transgender and gender variant youth. In: Mallon, G. P. (Ed). Social work practice with transgender and gender variant youth, Second edition. (pp. 1-21). New York: Routledge.

Etscovitz, L. (1997). The Inner Dimensions of Gender Transformation. In B. Bullough, V. Bullough & J.Elias (Eds.), Gender Blending. New York: Prometeus.

Gagne, P. Tewksbury, R & McGaughey, D. (1997). Coming out and Crossing over – Identity Formation and Proclamation in a Transgender Community. Gender and Society. Vol. 11, No. 4., pp. .478-508.

    Grant, J. M., Mottet, L., Tanis, J. E., Harrison, J., Herman, J., & Keisling, M. (2011). Injustice at every turn: A report of the national transgender discrimination survey. National Center for Transgender Equality.

Hill, D. and Willoughby, B. (2005). The development and validation of the genderism and transphobia scale. Sex Roles 53: 531-544.

Lev, A.I. (2007). Transgender communities: Developing identity through connection. In K. J. Bieschke, R. M. Perez, & K. A. DeBord (Eds.), Handbook of counseling and psychotherapy with lesbian, gay, bisexual, and transgender clients (2 nd ed.). (pp. 147-175). Washington, DC: American Psychological Association.

Lombardi, E., Wilchins, R., Priesing, D., & Malouf, D. (2001). Gender violence: Transgender experiences with violence and discrimination. Journal of Homosexuality, 42 (1), 89-101.

Lombardi, E., Wilchins, R., Priesing, D., & Malouf, D. (2001). Gender violence: Transgender experiences with violence and discrimination. Journal of Homosexuality, 42 (1), 89-101.

Nuttbrock, L., Rosenblum,A., & Blumenstein, R. (2001). Transgender identity affirmation and mental health. Retrieved 15.12.2011 from: http://www.symposion.com/ijt/ijtvo06no04_03.htm.

Prosser, J. (1998). Second Skins: The Body Narratives of Transsexuality. New York: Columbia University Press.

Stotzer, L. R. (2009). Violence against transgender people: A review of United States data. Aggression and Violent Behavior (14), Pp: 170–179.

Stringer, K. J. & Kerpelman, J. L. (2010). Career identity development in college students: Decision making, parental support and work experience. Identity: An International Journal of Theory and Reserch, 10, 181-200.

Stryker, S. (2006). (De)subjugated knowledges: An introduction to transgender studies. in Stryker, S. and Whittle, S. (eds) The Transgender Studies Reader Routledge. (pp. 1-17). New York.

Wells, E. A., Asakura, K., Hoppe, M. J., Balsam, K. F., Morrison, D. M., & Beadnell, B. (2012). Social services for sexual minority youth: Preferences for what, where, and how services are delivered. Children and youth services review, 35, 312-320.

Whiteman, S. D., McHale, S. M. & Crouter, A. C. (2011). Family relationship from adolescence to early adulthood: Changes in the family system following firstborns’ leaving home. Journal of Reserch on Adolescence, 21(2), 461-474.

Whittle, S. (2000). Employment Discrimination and Transsexual People, The Gender Identity Research and Education Society. Retrieved from: www.pfc.org.uk/files/Employment_Discrimination_and_Transsexual_People.pdf

Whittle, S., Turner, L. & Al-Alami, M. (2007) Engendered Penalties: Transgender and Transsexual People’s Experiences of Inequality and Discrimination, the Equalities Review, Retrieved from: http://www.pfc.org.uk/files/EngenderedPenalties.pdf

Whittle, S., Turner, L., Al-Alami, M., Rundall, E., & Thom, B. (2007). Engendered penalties:Transgender and transsexual people’s experiences of inequality and discrimination. Communities and Local Government Publications.

World Professional Association for Transgender Health, Inc. (2001). Harry Benjamin international gender dysphoria association’s standards of care for gender identity disorders, 6th ed. Retrieved from: http://wpath.org/Documents2/socv6.pdf.

Xavier, J. M. (2000). The transgender needs assessment survey: final report. Washington, D.C.